פסק-דין בתיק ע"ר 1411-09

השופט ישיהו שנלר, אב"ד

1.         במקרה דנן נחשפנו לאחד המקרים הקשים שהובאו בפנינו במסגרת ערעור בהתאם לחוק נכי רדיפות הנאצים תשי"ז-1957 (להלן: החוק). אין חולק כי המערער יליד 1929, עבר עינויים קשים בחקירת הגסטאפו בשנת 1945 וכי הוא סובל מבעיות רפואיות שונות.

לטענת המערער, עוד בתחילת שנות השישים, החל בפעולות על מנת שיקבל את אשר הגיע לו מהמשיבה. כך גם תיאר המערער את ההחלטות השונות שניתנו בעניינו.

2.         ההליך דנן עניינו הכרה בסכרת ממנה סובל המערער.

ביום 20.2.2006, ועדת עררים לפי החוק, בראשותו של כב' השופט לנדמן (תיק וע' 703/05), החליטה לקבל את הערר שהגיש המערער בחלקו, כך ש-20% מאחוזי הנכות שייקבעו בגין פגימת הסכרת, ייזקפו על חשבון הרדיפות.

במסגרת החלטה זו ציינה הוועדה, כי מעיון בתיקו הרפואי של המערער, עולה כי קיים תיעוד  עוד בשנת 1965, שהמערער סובל מסכרת מסוג 2. אומנם רופא המשיבה סבר כי יכול ומתח קיצוני יגרום לפריצת הסכרת, אולם הדבר נכון אם גילוי הסכרת אירע בסמוך לאירוע שגרם למתח ולא כ- 20 שנה לאחר מכן. חרף האמור, קבעה הוועדה לרבות על סמך דברי בנו של המערער, אודות כך שהמערער שב וחווה את אירועי השואה שנים רבות לאחר מכן, כי אין לשלול את האפשרות שאכן קיים קשר סיבתי בין אשר עבר המערער בשואה לבין הסכרת, אולם הוועדה קבעה שיעור חלקי של הכרה.

3.         המערער לא הגיש ערעור על החלטת הוועדה האמורה, אך פנה בשנת 2008 למשיבה, ודרש הכרה מלאה בפגימה.

בתשובה נענה כי החלטת הוועדה האמורה, חלוטה, ועל כן אין בסמכותה של המשיבה לשנות את החלטת הוועדה.

מערער הגיש ערר לוועדת העררים שבראשותו של כב' השופט פרידלנדר (וע 1215.08), אשר דחתה את הערר שהגיש המערער מאותו נימוק, לפיו נדחתה הפניה נשוא הערר ע"י המשיבה.

עם זאת, נתנה הוועדה צו לקופת חולים כללית, להמציא את התיק הרפואי של המערער בתחום הפנימי ללשכה לשיקום נכים, תוך הוספה " ככל שיגיע לידי המשיבה תיעוד רפואי נוסף אשר קושר את מחלת הסוכרת לתקופה הסמוכה לעלייתו של העורר ארצה, תשקול מחדש עמדתה ותודיע לעורר את החלטתה".

יוער, כי המערער טען בפני הוועדה קמא, כי עוד טרם עלייתו ארצה עשו לו בדיקת סוכרת, כך גם בשנות החמישים לאחר שעלה ארצה, תוך שטען אודות הסימפטומים כאיבוד הכרה, יובש וצימאון מהם סבל מיד עם עלותו ארצה, כך גם כי קיבל כדורים ואף זריקות אינסולין.

4.         על החלטה זו הוגש הערעור דנן.

בערעורו חזר וטען המערער את עוללות פניותיו השונות למשיבה, כולל לעורכי דין אשר טיפלו בעניינו, אשר מסר להם מסמכים מקוריים, אודות הטיפול הרפואי עוד בחו"ל בשנת 1945, אולם לא שמר עותקים ממסמכים אלו. יתר על כן, לטענתו מסמכים אלו "נעלמו" מתיקו. כך גם הלין על התנהגותה של המשיבה והפועלים מטעמה.

מנגד, חזרה וטענה המשיבה, כי בצדק דחתה הוועדה קמא את הערר, לאחר שבזמנו הוחלט ע"י הוועדה שבראשותו של כב' השופט לנדמן, אשר הוחלט, החלטה שהפכה לחלוטה.

עוד טענה המשיבה, כי בשל נכותו של המערער נקבעה לו נכות משוכללת בשיעור של 77.66% בגין פגיעות שונות.

במסגרת הדיון בפנינו, עלה על הפרק ההחלטות של ועדת שני, אשר דנה וקבעה את הקריטריונים להכרה במחלת הסכרת כנובעת מאירועי השואה. ב"כ המשיבה טענה כי היה על המערער, לפנות למשיבה על מנת שתיבחן זכאותו בהתאם לאשר נקבע בועדת שני. עם זאת ציינה, כי בהתאם למסמכים שבידה, המערער יוכל לקבל הכרה בשיעור של 75%, וזאת בהתאם לקריטריונים הברורים והחד-משמעיים שנקבעו בועדת שני.

עוד הוסיפה, כי בהתייחס לתיק הרפואי, הרי יכול והדבר יעזור לשאלת מועד גילוי המחלה, אולם אין בידה תיק זה.

במסגרת הטיעון בעל פה, חזר המערער על הטענה כי נעלמו מסמכים רלוונטיים, וכי מאז שנות השבעים כתב למשיבה, תוך שתיאר את הטיפול הרפואי עוד בחו"ל, לרבות כי בגלל הסכרת לא טופל טיפול זה או אחר. בנוסף, טען כי לא הובן כראוי וכי לא טען כי רק בשנת 1965 סובל הוא מסכרת, אלא טען כי מזה 65 שנה סובל הוא מכך.

בהחלטתנו קבענו כי יש מקום שהמשיבה תעשה כל מה שאפשר, על מנת לקדם את עניינו של המערער, הן לאור מצבו הרפואי והן בהתחשב בגילו. כך הוספנו כי מצופה היה מהמשיבה כי לאחר מתן הצו שניתן ע"י הועדה קמא עוד ביום 25.2.2009, תעקוב המשיבה אחר המצאת הנדרש ותפעל בהתאם להחלטת הועדה, וכי לא מקובל עלינו שבחלוף תקופה כה ארוכה, התיק טרם הומצא.